____ __ ___, ______. 

אולי כך יהיה לי הכי פשוט לפתוח את היומן הזה. או הבלוג. או דרך ההתקשרות החדשה שלי עם הסובב.

ואיך בכלל לתת לידיים שלי לזרום על המקלדת? איך לתת לאותיות ליצור מילים ולמילים ליצור משפטים ואותם לחבר ברצף נשטף?

אז להתחיל מבראשית?

לצמצם כל העולם במילה נדושה, עתיקה מכל, שמכילה שניים, תמיד שניים.

והנה השניים האלו כבר צצים, בלי שבכלל התכוונתי. החגיגה נגמרת? כן, יש פה סיום, קשה, משמעותי. אבל מעבר לפינה, כבר במשפט הבא ובאותה נשימה מגיחה לה הראשית, הקפיצה הזאת, למים לא-נודעים שעוטפים מכל עבר.

המילה הראשונה שלי הייתה אָמַא, שזה בעצם שילוב של אבא ואמא ביחד. 

את כיתה א' התחלתי בבית ספר חדש, יחד עם מעבר דירה. את הצעד הראשון לכיתה, ההסתערות על השולחן הקדמי, עשיתי עם ט', החברה הטובה.

בשיעור ציור הראשון שלי רשמתי קוביה וכדור, בעזרת עיפרון HB 0.7. הרישום הזה כנראה שמור במגירה השלישית בשידה הלבנה בבית ההורים. 

עליתי על מטוס לראשונה בגיל ארבע וחצי, לכיוון ניו יורק. אז איש לא דמיין שאחרי חמש-עשרה שנה התפוח הגדול יהיה לי לבית. 

בבית קברות ביקרתי לראשונה בכיתה ה', כאשר סבא יעקב נפטר, אחרי שכבר איבד את בנו היחיד (אביו של אימי) ואשתו. כל ההלוויה רק ניסיתי להוציא דמעות ולהשתחרר מהידיים של אמא שלי, שאחזו בי מאחור.

ההתחלות האלו הן תמיד מביכות, הופכות אותי לקטנה, מצרות את המחשבה, מדלדלות את הנשמה. אולי כדאי לדלג עליהן. להגיע כבר לדייט השלישי, כשהמחשבות נעות לאיתן בלי ביקורות אינסופיות. 

אולי הבמה הזו תהווה לי מפלט, אולי מראָה, אולי שמים ריקים מעננים.

אני מתחילה-

שָׁלֹשׁ אַרְבַּע וְ..