אלו שכותבים

אֵלּוּ שֶׁכּוֹתְבִים

שִׁיר הַלֵּל

לִרְגָעִים נִפְעָמִים

מִתְדַּפְּקִים עַל דֶּלֶת

לְחדְגוֹנִיוּת הַצְּלִיל

שֶׁנִּמְשַׁךְ שִׁשִּׁים שְׁנִיּוֹת בְּדִיּוּק

וְשׂוֹרֵךְ בְּחֻבּוֹ הרְמונְיַת 

בֵּטְהוֹבֵן מֻשְׁחֶזֶת לְהַפְלִיא

וְשֶׁמַּיִם הֵרְמטִיים

מְאַיְמִים לִיפֹּל

כּוֹכָבִים יַעֲשׂוּ

לְגַחְלִילִיוֹת

מְשַיְּטוֹת בַּאֲוִיר נָחוֹת עַל אֶדֶן חַלּוֹן

וְהַבֹּקֶר יָאִיר 

וְנִפֹּל לְפִנָּה דְּהוּיָה מִדְּמָעוֹת 

בִּתְשִׁישׁוּת עמוּמַה

נְנַסֶּה לְתָרֵץ אֶת 

הָרֶגַע הַהוּא 

שֶׁנּעֲשֵנּוּ לְחֶלֵּק

          

(ערב יום הזיכרון, תשע"א, 2011)

דטרמיניזם רגשי

יורם קניוק מבקש להסיר את היהדות מעליו. או, ביתר דיוק, את ידיה של הדת היהודית מעליו. הוא עצמו כבר אינו נשוי ליהודיה, מה שמגדיר את צאצאיו כלא יהודים על-פי מסגרת ההלכה היהודית.

האם זוהי בקשה אפשרית?

האם ניתן להסיר זהות מולדת מעל מישהו? האם זהות תלויה באדם וברגשותיו הבלעדיים?

כבר בספר דברים מוזכרת השייכות הזאת, לעם היהודי, ואת העונש שמרחף על ראש כל אלו שיעלה בליבם לנטוש את יהדותם:

"רְאֵה נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַיּוֹם, אֶת-הַחַיִּים וְאֶת-הַטּוֹב, וְאֶת-הַמָּוֶת, וְאֶת-הָרָע. אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם, לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו, וְלִשְׁמֹר מִצְו‍ֹתָיו וְחֻקֹּתָיו וּמִשְׁפָּטָיו; וְחָיִיתָ וְרָבִיתָ--וּבֵרַכְךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, בָּאָרֶץ אֲשֶׁר-אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. וְאִם-יִפְנֶה לְבָבְךָ, וְלֹא תִשְׁמָע; וְנִדַּחְתָּ, וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לֵאלֹהִים אֲחֵרִים--וַעֲבַדְתָּם. הִגַּדְתִּי לָכֶם הַיּוֹם, כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן: לֹא-תַאֲרִיכֻן יָמִים, עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר אַתָּה עֹבֵר אֶת-הַיַּרְדֵּן, לָבוֹא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ. הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם, אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ--הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ, הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה; וּבָחַרְתָּ, בַּחַיִּים--לְמַעַן תִּחְיֶה, אַתָּה וְזַרְעֶךָ. לְאַהֲבָה אֶת-יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה-בוֹ:  כִּי הוּא חַיֶּיךָ, וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ...".

(דברים ל, טו-כ)

נראה על פח הפסוקים הללו שהיהדות בוחרת בנו יותר מאשר אני בוחרים בה. הרי אין זו באמת בחירה אמיתית אם "החיים והמוות נתתי לפניך"- הבחירה נעשית בלית ברירה, כי מי רוצה לבחור במוות?

בראשית ימיה, ההגדרה האתנית הכריעה בשאלת מיהו יהודי. נוסחא גנטית שעברה מדור לדור, מאב לבן באופן שרירותי, כאשר בפועל האם היא שנחשבה לקובעת את זהות הולד. 

בתלמוד נקרא העוזב את היהדות "מומר" או "משומד". 

במסכת עבודה זרה (כו:) מתוארת הסיבה להמרה- "תיאבון" או "הכעסה" (שאולי הייתי קוראת לו מרד נעורים שכזה..)- כאשר הראשונה יותר "מתקבלת" מהשניה.

"כלל גדול אמרו חז"ל: ישראל אע"פ שחטא, ישראל הוא" (מסכת ערובין י"ט.). ישראל שהמיר דתו נחשב פושע, אך דינו כיהודי, מלבד מה שגזרו עליו חכמים שהחמירו עליו בדברים שצריכים נאמנות (פסול לשחיטה, פסול לעדות ועוד..)

נראה מהסקירה הקצרה הזאת, כי אדם יכול לברוח כרצונו מהיהדות, אך זו לא תצא ממנו בכזו קלות.

אבל איך נוכל להבין את היהדות בדרך שונה? והאם בכלל קיימת כזו? האם יורם קניוק, הסופר הנערץ, יכול להישאר יהודי-לאומי, ללא קשר של דת?

הקבוצה הזאת, שמאופיינת בשפה, דת, מדינה ותרבות עתיקה- איך נוכל להפריד את המרכיבים האלו אחד מהשני?

שחר מריו מרדכי, משורר נהדר שכזה, כתב שיר שמזכיר לי את הסוגייה:

מַסָּע

"אפילו בקיוטו, בשומעי את קריאת הקוקייה, אתגעגע לקיוטו" (באשו)

פְּעָמִים הָיִיתִי מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ

בָּעוֹלָם

הַרְחֵק מִירוּשָׁלַיִם

וְהָיוּ הָעוֹבְרִים וְשָׁבִים מִשְׁתַּהִים בִּי

שֶׁחָזוּ בָּהּ

הוֹלֶכֶת אַחֲרַי.

כְּמוֹ בַּפַּעַם הָרִאשׁוֹנָה

שֶׁהָפַכְתִּי פָּנַי וְהִשְׁתָּאֵיתִי לִרְאוֹת

אֶת חוֹמוֹתֶיהָ וּשְׁעָרֶיהָ

שֶׁהָיוּ נַעֲשִׂים גְּדוֹלִים יוֹתֵר וְיוֹתֵר

בְּכָל צַעַד שֶׁרָחַקְתִּי מִמֶּנָּה

וּבְכָל יוֹם שֶׁשֻּׁלַּחְתִּי מִמֶּנָּה.

וְאִי אֶפְשָׁר לְהַחְבִּיא.

שֶׁגַּם זְמַן לֹא יָכוֹל לִירוּשָׁלַיִם שֶׁעַל גַּבִּי

וּמָה הַמַּשָּא הַזֶּה לִי?

שֶׁאֲפִלּוּ בִּירוּשָׁלַיִם,

בְּשָׁמְעִי אֶת הֶמְיַת הַכֹּתֶל,

בִּקַּשְׁתִּי אֶת יְרוּשָׁלַיִם.

אֲנִי יָשֵׁן

וְלִבָּהּ עֵר.

וּמָה הַמַּשָּא הַזֶּה

שֶׁמִּשְׂתָּרֵךְ אַחֲרַי כִּשְׂמִיכַת חֹרֶף

הַנֶּעֱרֶמֶת עַל גַּב מֵקִיץ

בִּנְדוּדָיו, בַּלַּיְלָה

לַמִּטְבָּח

שֶׁהִנֵּנִי דָּגֵשׁ מְצַעֵק – מְגֻלֶּה בִּבְשַׂר הַשֵּׁם (וּרְאוּ: מַשָּׂא), שֶׁחִפֵּשׂ שׁרֶשׁ.

וְהָיָה הַדָּגֵשׁ לִמְנַחֵם.

וּמָה הַמַּשָּא הַזֶּה לִי

וּמַה לָּכֶם

זוהי ירושלים, ומסע עתיק שנמצא על עורפנו, מסרב להינתק. אולי נצטרך עוד חיים שלמים על מנת להבין את המילים האלו, שמודפסות בכתב שחור קשיח על לובן אינסופי. 

____ __ ___, ______. 

אולי כך יהיה לי הכי פשוט לפתוח את היומן הזה. או הבלוג. או דרך ההתקשרות החדשה שלי עם הסובב.

ואיך בכלל לתת לידיים שלי לזרום על המקלדת? איך לתת לאותיות ליצור מילים ולמילים ליצור משפטים ואותם לחבר ברצף נשטף?

אז להתחיל מבראשית?

לצמצם כל העולם במילה נדושה, עתיקה מכל, שמכילה שניים, תמיד שניים.

והנה השניים האלו כבר צצים, בלי שבכלל התכוונתי. החגיגה נגמרת? כן, יש פה סיום, קשה, משמעותי. אבל מעבר לפינה, כבר במשפט הבא ובאותה נשימה מגיחה לה הראשית, הקפיצה הזאת, למים לא-נודעים שעוטפים מכל עבר.

המילה הראשונה שלי הייתה אָמַא, שזה בעצם שילוב של אבא ואמא ביחד. 

את כיתה א' התחלתי בבית ספר חדש, יחד עם מעבר דירה. את הצעד הראשון לכיתה, ההסתערות על השולחן הקדמי, עשיתי עם ט', החברה הטובה.

בשיעור ציור הראשון שלי רשמתי קוביה וכדור, בעזרת עיפרון HB 0.7. הרישום הזה כנראה שמור במגירה השלישית בשידה הלבנה בבית ההורים. 

עליתי על מטוס לראשונה בגיל ארבע וחצי, לכיוון ניו יורק. אז איש לא דמיין שאחרי חמש-עשרה שנה התפוח הגדול יהיה לי לבית. 

בבית קברות ביקרתי לראשונה בכיתה ה', כאשר סבא יעקב נפטר, אחרי שכבר איבד את בנו היחיד (אביו של אימי) ואשתו. כל ההלוויה רק ניסיתי להוציא דמעות ולהשתחרר מהידיים של אמא שלי, שאחזו בי מאחור.

ההתחלות האלו הן תמיד מביכות, הופכות אותי לקטנה, מצרות את המחשבה, מדלדלות את הנשמה. אולי כדאי לדלג עליהן. להגיע כבר לדייט השלישי, כשהמחשבות נעות לאיתן בלי ביקורות אינסופיות. 

אולי הבמה הזו תהווה לי מפלט, אולי מראָה, אולי שמים ריקים מעננים.

אני מתחילה-

שָׁלֹשׁ אַרְבַּע וְ..